ל''ג בעומר רבי שמעון בר יוחאי

רבי שמעון בר יוחאי

תלמידו של ר' עקיבא שהוסמך על ידו. ייסד ישיבה בצידון ואח"כ במירון. רשב"י נאלץ לברוח מפני הרומאים ושהה עם בנו ר' אלעזר במערה 13 שנים. ר"ש הלך עם ר"א ב"ר יוסי לרומא להשתדל לבטל גזירות המלכות. אמר: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואין אני דורש כמותו ודברי נראים מדבריו. היה דורש את טעם המצוות: "ר"ש דרש טעמיה דקרא". ן היה גדול גם באגדה. מיוחס לו ספר הזהר שנודע בשם מדרש דרשב"י, מיוחסים לו עוד מדרשים בשם נסתרות דרשב"י, ותפלת רשב"י. לשמו ולזכרו חוגגים את "הלולא דרשב"י" שנזכר בזהר, ביום ל"ג בעומר (י"ח אייר) במירון.
התוכן
רשב"י ובנו במערה
הלכותיו
ר"ש דרש טעמיה דקרא
מעמדו
מדרש אגדה

שמעון בן יוחאי, רשב"י - תנא בדור השני אחר החרבן.
נולד בגליל, ולפי המסורה מת במירון בל"ג בעומר.
בברייתא ובגמרא הוא מכונה ר' שמעון בן יוחי או ר"ש בן יוחאי או ר"ש סתם, ובמשנה הוא נקרא "רבי שמעון". היה תלמיד מובהק של רבי עקיבא ולמד אצלו 13 שנים בבני ברק (ויק"ר פכ"א ז').

רשב"י היה חשוב מאד אצל רבי עקיבא רבו, שסמך רק את רשב"י ורבי מאיר. כאשר הושיב את רשב"י אחרי רבי מאיר, נתקנא בו רשב"י, ורבי עקיבא פייסו בדברים (ירוש' תרומות מ"ו ע"ב, שם סנהדרין פ"א י"ט ע"א).

רשב"י יסד ישיבה בצידון.
פעם באו לפניו איש ואשתו להתגרש, מפני שהאשה לא ילדה לו במשך עשר שנים לנשואיהן. רשב"י הציע להם שיעשו סעודה קודם הגט כמו סעודת הנשואין, ולבסוף נתחרטו שניהם על הגט ורשב"י התפלל עליהם ונולד להם בן (פסיקתא דר"כ פכ"ב, שה"ש רבה פ"א ד').
ניתוח האגדה על הזוג מצידון

רשב"י חזר כמה פעמים לישיבת רבי עקיבא, ופעם אחת שלח לו דבר ע"י תלמידו ר' חנינא בן חכינאי (נדה נ"ב: תוס' נדה פ"ו ו'). כאשר נתפס רבי עקיבא וישב בבית האסורים, בא אצלו רשב"י ללמוד תורה.
<*>א"ל רבי למדני תורה, אמר איני מלמדך, א"ל (רשב"י בדרך שחוק) אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות, א"ל בני יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. א"ל ומי בסכנה והלא עגל בסכנה. אמר לו: אם בקשת ליחנק - היתלה באילן גדול, וכשאתה מלמד את בנך - למדהו בספר מוגה. (פסחים קי"ב.).
אחרי מות רבי עקיבא נסמך רשב"י עוד הפעם ע"י ר' יהודה בר אבא (סנהדרין י"ד).

רשב"י ובנו במערה
רשב"י לא השתתף בתחילה במרד נגד הרומאים, אך רדיפות הרומיים והריגת רבי עקיבא הפכו את לבו נגדם.
שנה או שנתים אחרי מות רבי עקיבא (בערך שנת 126), נתאספו חכמים בכרם ביבנה. היו שם ר' יהודה ב"ר אלעאי ור' יוסי ורשב"י. ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
<*>פתח ר' יהודה ב"ר אלעאי בשבח הרומיים ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו, אלא לצורך עצמן תקנו. שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג. אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא, וכאשר גברה הגזירה החביאו את עצמם במערה, ונעשה להם נס ומצאו חרוב ומעין מים והתפרנסו בדרך הזה, ולמדו שם ביחד כל היום במשך י"ג שנים. ואחר שמת הקיסר (אדריינוס) בא אליהו הנביא והודיעם, ויצאו משם (ירוש' שביעית פ"ט, בבלי שבת ל"ג: פסיקתא דף פ"ח ע"ב, ב"ר פע"ד ו' קה"ר פ"י ח', אסתר רבה פ"א ט').
רשב"י טהר את טבריא מטומאות מתים ע"י שנטע תורמסין בשווקים ובכל מקום שהתורמוס גדל, ידע שהוא מקום טהור, וכל מקום שלא גדל, ידע שקבר מתחתיו, והוציא את המת משם (שבת ל"ד.).
<*>היה שם כותי אחד ואמר אנא אזיל ומחייך בהדין סבא דיהודאי, מה עביד? נסב חד מית ואזל ואטמריה בחד שוקא דדכי (טהור)... צפה רשב"י ברוה"ק, וידע שנתנו שם, ואמר גוזר אני על העליונים שירדו ועל התחתונים שיעלו. וכן הות ליה, מדנפיק עבר קמי כנישתא דמגדלא, ושמע קליה דמינקי ספרא דמגדלא, אמר (הכותי) הא בר יוחאי דרכי טבריא (בלשון התול), א"ל ולא מן המנין היית, תלה עינוי ואסתכל ביה ומיד נעשה גל של עצמות (פסיקתא דר"כ פ' בשלח סי' קפ"ב).
לאחר זמן התישב ר"ש במירון, אמר דבר ונתמלאה כל הבקעה שלפניו בדינרי זהב (תנחומא פקודי סי' ז', שמות רבה פנ"ב ג" ועי' ירוש' פ"ט די"ג ע"ד).
ר"ש הלך עם ר"א ב"ר יוסי לרומא להשתדל לבטל גזירות המלכות. שלחו אותו מפני שהיה מלומד בנסים, ובאמת קרה לו נס שהוציא רוח רעה מבת הקיסר (מעילה י"ז.).

הלכותיו
בהלכה היה לרשב"י גישה אחרת מרבי עקיבא רבו. בפירוש אמר:
<*>ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואין אני דורש כמותו, ודברי נראים מדבריו (ר"ה י"ח: ספרי ואתחנן פ' ל"א).
התיר מוקצה בניגוד לב"ה שהלכה כמותם (שבת מ"ד.) התיר בשבת דבר שאינו מתכוון (שבת כ"ב.), ופטר מלאכה שאינה צריכה לגופה (שם צ"ג:).

ר"ש דרש טעמיה דקרא
במדרש ובהלכה היה דרכו לבקש את טעם המצווה: "ר"ש דרש טעמיה דקרא". גישתו זו הופעלה גם כאשר היא משנה את אופי הכתוב בתורה. למשל: במצות לא תחבול בגד אלמנה, משמעות הכתוב היא על כל אלמנה, בין עניה בין עשירה. ר"ש דרש את טעם המצווה, שאם אתה מחזירה אתה משיאה שם רע בשכנותיה. ולכן קבע שבאלמנה עשירה אינו צריך להחזיר וראוי למשכנה (ב"מ קט"ו.).
במצות לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', דרש את טעם המצווה: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים. מי דרכו לקדם? אנשים ולא נשים (ספרי שם פ' רמ"ט, יבמות ע"ז.) רשב"י לא דרש את הדרשה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, כי מדרשה זו אפשר לומר גם מצרי ולא מצרית ממזר ולא ממזרת. לפעמים דרש טעם מעצמו: הפסוק 'ולקח הוא ושכנו' נאמר בפסח מצרים, ור"ש קבע שהוא גם בפסח דורות, בשל הטעם שדרש למצווה זו: כדי שלא יניח אדם את שכנו הקרוב אל ביתו וילך ויעשה פסחו אצל חבירו (תוס' פסחים פ"ט).

רשב"י התקין כללין ופרטין בתורה שבע"פ (ירוש' שקלים פ"ח), בלשון זה הכלל, או כלל אמר ר"ש, כמו שני כללות נאמרו בבת כהן (סנהדרין נ"ה:), ד' כללות בקדשים (זבחים קי"ט:).

מעמדו
חכמי דורו והבאים אחריו שבחוהו מאד והללו את תורתו. ר' יוסי חברו אמר עליו: שפתים ישק משיב דברים נכחים (גיטין ט'.), איסי בן יהודה אמר: ר"ש שנה הרבה ומשכח קמעא ומה שהוא משכח סובין של משנתו (שם ס"ז. אדר"נ פי"ח). אמרו עליו כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו (פסחים נ"א:). ינוחו לו לר"ש ברכות על ראשו (ע"ז ס':). נמטיה אפריון לר"ש (ב"מ קי"ט.).

הלכותיו נמצאות בכל מסכתות הש"ס מלבד במסכתות ברכות, חלה, תענית, נדרים. תמיד ומדות. ומיחסים לר"ש הספרי (סנהדרין פ"ו.), ומכילתא דרבי שמעון (עי' הפלס שנה ב' ושנה ג').

מדרש אגדה
רשב"י היה גדול גם באגדה. היה אומר, שלשה כתרים הם:
כתר תורה
וכתר כהונה
וכתר מלכות,
וכתר שם טוב עולה על גביהן (אבות פ"ד י"ב).

שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן:
תורה וא"י ועוה"ב (ברכות ה'. מכילתא יתרו בהחדש פ"י, ספרי דברים סי' ל"ב).
<*>לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן (מכילתא ויחי סי' א').
אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומוי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין, חד דהוה לעי באורייתא, וחד דעביר ליה כל צרכיה (ירוש' ברכות פ"א ד"ג ע"ב).
דבריו על תשובה ומוסר:
<*>אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו (קדושין מ': תוספתא קדושין פ"א י"ד). כל המתגאה הוא בעיניו כעובד עבודה זרה (סוטה ד':), וכל המלבין פני חברו ברבים מוטב שהפיל עצמו לתוך כבשן האש (ברכות מ"ג:).
לכמה אגדות שנאמרו עליו יש חותם הקבלה. גם אחרי מותו נראה לתלמידיו.
<*>מעשה בריב"ל ואליהו הנביא שהיו עסוקין במדת רשב"י, ונתקשה ריב"ל בדבר הלכה. א"ל אליהו: מבקש אתה לשאול לרשב"י, בא ואני מעמיד אותו לך... ולא חפץ לענות לו. א"ל אליהו: כדאי הוא ריב"ל לראותך, צדיק הוא. אמר ליה: אילו היה צדיק, לא היה נראה הקשת בימיו... (מדרש תהלים מזמור ל"ו סי' ח').

מיוחס אליו ספר הזהר, שנודע בשם מדרש דרשב"י. כמו כן מיוחסים אליו מדרשים אחרים (עי' בית המדרש ח"ג 78 ח"ד 117): נסתרות דרשב"י ותפלת רשב"י.

באותן השנים בהם שהה רבי שמעון בר יוחאי במערה חיבר הוא ע"פ המסורת את "ספר הזוהר" שהוא הטקסט העיקרי של תורת הקבלה וכן את ה"מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי" – על ספר שמות אשר ממנו שרדו קטעים אחדים.
זמן חיבורו של ספר הזוהר ומחברו נתונים במחלוקת בין המסורת לבין החוקרים.

לאחר צאתו מן המערה נדד רבי שמעון בר יוחאי בגליל והרביץ תורה בישוב היהודי: במירון, בכפר ג'יש ובתקוע הגלילית (ח' שמע), באתרים אלו נחשפו בתי כנסת מן התקופה ההיא.

קוהלת רבה מביא מסורת הקובעת את קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון וקבורת בנו אלעזר בגוש חלב.

נוסע אלמוני, מתלמידי ר' עובדיה מברטנורא ביקר במירון ב- 1495 והוא מתאר את שרידי ביה"כ המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי:
<*>"ולא נשאר ממנו רק כותל אחד ואומרים אנשי ספיטה (צפת) כי קבלה להם, כי כאשר יפול הכותל ההוא יבוא המשיח, והוגד לי כי בשנת גירוש ספרד (1492) נפלה השאייטה בכותל ההוא ואז עשו אנשי צפת יום משתה ושמחה".
אגדה אחרת מספרת על תלמידו של רבי שמעון בר יוחאי שיצא לחו"ל והתעשר והיו תלמידיו מקנאים בו. הוציאם רבי שמעון בר יוחאי "לבקעה אחת של פני מירון ונתפלל ואמר: בקעה, בקעה! מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר לתלמידיו: אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב! טלו לכם! אבל היו יודעין: כל מי שהוא נוטל עכשיו – חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא!" (שמות רבה נ"ב, ג').
לשמו ולזכרו חוגגים במירון את "הילולא דרשב"י" שנזכר בזהר, ביום ל"ג בעומר (י"ח אייר).

שנים במערה
רבי שמעון בר יוחאי היה חכם גדול, שחי בתקופת השלטון הרומי בירושלים, לפני כ- 2,000 שנה. הוא היה אחד מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא, אשר - למרות הרדיפה הקשה - הצליחו לקבל תורה מרבותיהם ולמוסרה הלאה לתלמידיהם ובכך לקיים את רצף העברת התורה מדור לדור ולמנוע את שכחתה.

התלמוד (מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב') מתאר מאורע חשוב בחייו של רבי שמעון בר יוחאי:

הרומאים הוציאו צו, שאסר על לימוד התורה. רבי שמעון שכאב זאת מאוד, התבטא נגדם בפני קבוצת חכמים. שמע זאת אדם אחד, שהעביר את הדברים לשלטון הרומי. הרומאים החליטו לדון את רבי שמעון למיתה והוא נאלץ לברוח ולהסתתר מעיניהם.

רבי שמעון ובנו אלעזר ברחו למערה בצפון הארץ. בבריחתם לא נטלו עמם דבר ורק בזכות שני ניסים הצליחו להתקיים במשך שנות שהותם באותה מערה: מעיין מים חיים, שפרץ ועלה בפתח המערה ולצדו עץ חרובים מניב פירות.

גם בגדים להחלפה לא היו להם. האב ובנו רצו לשמור על הבגדים שברשותם, על מנת שיוכלו להיות לבושים באופן מכובד בזמן התפילה. לכן חפר כל אחד מהם בור באדמה, פשט את בגדיו וכיסה עצמו בעפר עד לצווארו (הם הקפידו להיות מכוסים כדי לשמור על צניעותם). במשך כל היום הם עסקו בלימוד התורה, כשהם טמונים באדמה ורק כאשר הגיע זמן התפילה, הם היו מנערים מעליהם את העפר, לובשים את בגדיהם, עומדים להתפלל - וחוזרים אל האדמה...

רבי שמעון ובנו נשארו במערה במשך 12 שנים, כשהם מנותקים לחלוטין מהוויות העולם - להוציא לימוד התורה. והנה הגיע היום הגדול - אליהו הנביא הגיע אל המערה ובישר להם על מותו של קיסר רומי. על פי חוקי אותה תקופה, יחד עם מותו של הקיסר והתמנותו של הקיסר הבא, התקבלה "חנינה כללית" וממילא הגזירה נגד רבי שמעון בטלה.


לא יכול היה רבי שמעון לסבול מראה של יהודים, המבזבזים את זמנם בדברים גשמיים, במקום לעסוק בלימוד התורה.

רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו יצאו מן המערה. הם ראו כמה איכרים עובדים בשדה. לאחר שנות ההזדככות במערה לא יכול היה רבי שמעון לסבול מראה של יהודים, המבזבזים את זמנם בדברים גשמיים, במקום לעסוק בלימוד התורה. "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה!" קרא רבי שמעון בכאב. ומייד, מעוצם קדושתו הרוחנית, נשרפו וחלפו מן העולם כל אותם איכרים שעליהם הביט.

באותו זמן יצאה בת קול מהשמים וקראה: "להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם!"

השניים חזרו אל המערה וישבו בה שנים-עשר חודשים נוספים, על מנת ללמוד טוב יותר כיצד לשלוט בכוחותיהם הרוחניים. לאחר שנה, נשמעה בת קול שנייה שאמרה: "צאו ממערתכם".

שוב יצאו רבי שמעון ובנו אל העולם הפתוח ושוב ראו אנשים עוסקים בחיי העולם הזה. הם אמנם הצטערו, אבל שלטו ברגשותיהם. היה זה יום שישי אחר הצהריים והנה הבחינו בזקן, שרץ עם שני ענפים של הדס. "לאן אתה הולך עם הבשמים האלה?" שאלו אותו. "זה לכבוד שבת" אמר האיש. "אז למה לך שני ענפים?" הם המשיכו לשאול. "האחד כנגד 'שמור' והשני כנגד 'זכור' " הוא אמר, בהתייחסו לשני האספקטים של שמירת השבת בעשרת הדברות.

כששמע זאת רבי שמעון הוא פנה אל בנו ואמר בהתפעלות: "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל!" - השבת הוא יום בעולם הגשמי, אשר מגשר בינו לבין העולם הרוחני. בשבת, אפילו השאיפות הגשמיות ביותר, כמו ארוחה טעימה או שנת צהריים, נושאות בחובן רמה מיוחדת של קדושה.


רבי שמעון מגלה את 'הזוהר' הקדוש

רבי שמעון הפך להיות אחד ממרביצי התורה האדירים בדורו. כשהגיע ליומו האחרון על פני האדמה, הוא כינס סביבו את תלמידיו וביקש מהם להקשיב היטב לדבריו.

הזוהר (ג', רצ"א, ב') מתאר את האירוע:



רבי שמעון היה כל אותו היום במצב נבואי, כשהוא חושף את הסודות המיסטיים העמוקים של התורה. הוא אמר לתלמידיו: "והרי דברים קדושים, שלא גיליתם עד עתה, ברצוני לגלותם... שלא יאמרו כי בחסרון הסתלקתי מן העולם..." עד עכשיו החזקתי את כל הסודות קרוב לליבי - אבל כעת, לפני שאני עוזב את העולם, אני רוצה לגלות אותם לכולם.

רבי אבא תלמידו, שקיבל עליו את משימת שכתוב דבריו של רבי שמעון, סיפר: "ולא הרימותי ראשי, שהאור היה כל כך גדול שלא יכולתי להסתכל... כל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה מי שהתקרב אליו, שלא יכלו לגשת אליו, שהאור והאש היו סביבו..." ובסופו של היום, לאחר שנסתלקה האש, ראה רבי אבא את רבי שמעון, שנפטר מהעולם. "כשהוא שוכב על ימינו, מעוטף [בטלית] ופניו שוחקות."


מדוע רחץ רבי שמעון באש ואור? משום שהתורה הושוותה לאש (ומכאן השם "אש התורה"). אש היא דבר פיסי שהופך חומר לאנרגיה. כך גם התורה מלמדת אותנו, כיצד להפוך את העולם החומרי לאנרגיה רוחנית ובעצם, גם יצירתו הקבלית של רבי שמעון, "הזוהר" - נקראת על שם קרינתו של האור.

חגיגות ל"ג בעומר כיום

בחגיגות ל"ג בעומר, מדליקים יהודים בכל רחבי הארץ מדורות, שבאות לסמל את האש האדירה, שהקיפה את רבי שמעון בר יוחאי. נוכל לראות את הילדים עוסקים שבועות ארוכים, באיסוף קרשים וחומרי בעירה ומגלים את כישרונותיהם הארכיטקטוניים ביצירת מבנים מרשימים - העתידים לעלות באש. זוגות נישאים, אירועים רבים נקבעים ליום זה והשמחה חוגגת ברחובות.

אבל, אם ל"ג בעומר מציין את יום מותו של רבי שמעון בר יוחאי, למה עושים ממנו כזאת חגיגה?


נקודת השיא של חיים נאדרים אלה, הייתה חשיפת סודות התורה העמוקים והנשגבים.

הסיבה היא, שרבי שמעון הורשע בפשע איום כנגד האומה הרומית. לפי כל הסיבות, הוא היה אמור למות הרבה לפני זמנו. אבל, תוך הקרבה עצמית מדהימה (שנות המחבוא במערה) וסדרה של ניסים (עץ החרוב ומעיין המים החיים), הצליח רבי שמעון להשלים את חייו. נקודת השיא של חיים נאדרים אלה, הייתה חשיפת סודות התורה העמוקים והנשגבים. כל אלה הם סיבה למסיבה.

בל"ג בעומר נוהגים לעלות לקברו של רבי שמעון בר יוחאי, במירון שבגליל. ביום אחד מגיעים לשם כרבע מליון יהודים - רוקדים, מתפללים חוגגים ומודים על המתנות הרוחניות הנפלאות, שרבי שמעון זכה להעניק לנו. ישנם אנשים, שמתמקמים שם שבועות מראש, מתוך ציפייה ליום הגדול.

בל"ג בעומר, מתמלאת הארץ בלפידים ובמדורות - ברחובות ועל גגות הבתים. מטוסים החולפים ממעל נבוכים, צילומי לוויין של ישראל מראים אותה זוהרת בצבע שונה. באופן סימבולי, הם מאירים את הנתיב, לאלה החפצים להבין את האמת הפנימית של התורה, כפי שנחשפה על ידי רבי שמעון בר יוחאי

פרשת אמור התש''ע - הרב המקובל שמעון דהאן שליט''א

אחרית הימים והנבואות

במאמר הזה נדבר על אחת מנבואות אחרית הימים, והיא שבאחרית הימים יבוא יום שבו יהיה בעולם שלום מופלא, ושבו בני האדם "יכתתו את חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". כאשר המשמעות היא, שבעולם יהיה שלום גדול, וכולם יסכימו עם כולם. ואז "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", דהיינו שיפסקו כל המלחמות וכולי. ובלשון הפסוק "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".




ובנוסף על כך, גם בעלי החיים לא יטרפו יותר אחד את השני. כי בעולם יהיה שלום כ"כ גדול, עד שהזאב יגור עם הכבש, והנמר יגור עם הגדי. כי מאחר שמלאה הארץ דעה, אז לא תהיה יותר אכזריות בעולם, וממילא הזאב לא יטרוף יותר את הגדי וכולי. ובלשון הפסוק "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם. "



ובמאמר כאן, ננסה להבין את משמעות העניין הזה. ולא מהצד הנבואי שלו, אלא מהצד האנושי שלו. כי לנבואה הזאת יש משמעות אנושית, מאחר שהיא מייצגת את המודל האידיאלי של בני האדם עבור העולם. כי כאשר האדם רואה את האריה שטורף את הגדי שרק עכשיו נולד, בעיני האדם יש כאן פעולה מאוד אכזרית.



שהאריה שהוא חזק, הוא טורף את החיה שחלשה ממנו, ואוכל אותה בדם קר. ולפעמים עוד תוך כדי שהטרף עדיין חי, תוך כדי זה האריה כבר מתחיל לאכול ממנו. והדבר הזה נראה בעיני המתבונן, כדבר מאוד אכזרי. כי אם האדם היה עושה כזה דבר, או אם היו עושים לאדם עצמו כזה דבר, הרי שהדבר הזה היה מאוד אכזרי.



ולפעמים חושב האדם לעצמו, שאילו הוא היה מנהל את העולם, אולי הוא היה משנה קצת את העולם, כך שלא תהיה בו אכזריות כזאת שהאריה החזק יטרוף את החיה החלשה. ואם האדם היה יכול, אולי הוא היה עושה אימון אישי לאריה ומעביר אותו איזו סדנא, כדי להפוך אותו לצמחוני.



כי אכן יש בני אדם, שהם לא רוצים להרגיש שהם אכזריים על בעלי החיים החלשים, ואז באמת הם הופכים להיות צמחוניים. כמו הפרות שאוכלות רק עשבים. וכך גם הם כדי לא להיות אכזריים, אז הם בוחרים לא לאכול בשר. ואכן יש כאלו, שבתוך ליבם אילו הם היו יכולים, הם היו מפסיקים את כל מעשי הטריפה של בעלי החיים, והם היו הופכים את כל בעלי החיים לצמחוניים.



ונמצא אם כן, כי בעיני האדם, העולם יראה יפה יותר כאשר לא יהיו בו מלחמות, ולא יהיה בו שום ביטוי של אכזריות כלשהי. כאשר האריה יוכל לגור בשלום עם הגדי וכיו"ב, ואף אחד לא יטרוף אף אחד, וכולם יסכימו עם כולם, ולא יהיו יותר מלחמות וכולי.



ואם נתבונן היטב על העניין, נראה שיש בו רק בעיה אחת קטנה, והיא שמצד האמת אם לא תהיה אכזריות בעולם, העולם לא יתקיים כלל בשום צורה כלשהי. ומדוע?



משום שמצד האמת, גם מה שנראה לאדם כדבר לא אכזרי, הרי שגם זה אכזרי. לדוגמא, גם כאשר הפרה אוכלת עשב, גם זה אכזרי. משום שהעשב ניתלש מהאדמה, וזה סוג של אכזריות. והפרה לוקחת את העשב, וחותכת אותו לחתיכות בפה שלה. וגם זה סוג של אכזריות.



ואם האדם יסתכל בעין אמיתית על הדברים, הוא יראה, שלא רק לאכול בשר זה אכזרי, אלא גם לאכול עלים ירוקים גם זה אכזרי. כי האדם עוסק בהשמדה של חומר כלשהו. וזו פעולה אכזרית. ואפילו כאשר האדם קורע חתיכת נייר, גם זה אכזרי. כי האדם לוקח דבר שלם, וחותך אותו לחתיכות, וזה אכזרי.



וכאשר האדם נוסע ממקום למקום, גם זה אכזרי. כי הוא בעצם לוקח את הדלק, וגורם לו להישרף ולהפוך לעשן. וזה מאוד אכזרי. וגם כאשר הרוח נושבת ומנענעת את העלים של העץ, גם זה סוג של אכזריות. וגם המים שנופלים על האדמה ומכים אותה, גם זה אכזרי. וכאשר המים מכבים את האש, וכאשר האש שורפת את הקוצים, גם זה אכזרי.



וגם זה שהאדם דורך על האדמה, גם זה אכזרי. וזה שהאדמה לא יכול להתלונן, זה לא אומר שזה לא אכזרי. וגם זה שהאדם נושם, גם זה אכזרי. כי כאשר האדם נושם אז הוא גורם לכל מיני חומרים להשתנות. וגם זה סוג של אכזריות. וגם רגעי הזמן שעוברים, גם זה מאוד אכזרי. כי כל רגע חדש שבא, הוא כאילו משמיד את הרגע הקודם. וזה מאוד אכזרי.



ומצד האמת, כל שינוי שמתרחש בעולם, הוא סוג של אכזריות. משום שכדי ששינוי יתרחש, לשם כך צריך לשנות מצב קיים ולבטל ישות קיימת, ובמקומה ליצור ישות חדשה. וזה מאוד אכזרי עבור הישות הקודמת והמצב הקודם שאותו ביטלו.



ומי שיעמיק עוד את מחשבתו בזה, הוא יגלה שעצם זה שקיימים דברים, גם זה עצמו אכזרי. כי כאשר קיים דבר כלשהו, זה מונע משאר הדברים להיות באותו המקום. וזה אכזרי. ומצד האמת, גם זה שהעולם קיים, גם זה אכזרי. כי אם העולם לא היה קיים, אז היה קיים משהו אחר. וא"כ קיומו של העולם, הוא אכזרי כי הוא מונע מדבר אחר להתקיים.



וכן על זה הדרך ניתן להראות ולהבין, שכל דבר שיש בעולם, יש בו סוג כלשהו של אכזריות. ונמצא אם כן, כי עולם ללא אכזריות כלשהי, הוא לא יוכל להתקיים. וא"כ השאלה הנשאלת היא, בעולם אידיאלי, איזו אכזריות תתקיים ואיזו אכזריות תפסיק להתקיים?



והתשובה היא, כי בעולם אידיאלי באמת, אין בו שום אכזריות משום סוג כלל. דהיינו בעולם שכולו טוב באמת, אכן אין בו שום ביטוי של אכזריות. אך כיצד עולם כזה יכול להתקיים? הרי כל שינוי שיש בעולם וגם עצם קיומו של העולם הזה עצמו, הרי זה עצמו אכזריות. אז כיצד יכול להיות עולם שכולו טוב ללא כל אכזריות?



והתשובה היא, כי הכל זה בעיני המתבונן. ומצד אחד בוודאי שצריך שהעולם יהיה קיים ושהעולם ימשיך להתקיים כרגיל, ושבני האדם יוכלו להמשיך לדרוך על האדמה, ושהשמש תוכל להמשיך לחמם את העולם, בלי לחשוש מכך שזה ביטוי של אכזריות.



אלא, שיש גם צד שני למטבע, והוא שבעולם אידיאלי, האדם מבין בו את הטוב שיש בכל דבר. ועל ידי זה האדם כבר לא רואה בשום דבר כדבר אכזרי, אלא הוא רואה ומבין את הדבר הטוב שיש בכל דבר.



כי בעולם שלנו יש פנימיות וחיצוניות. ומצד הפנימיות של המציאות, הכל אחד תמיד. ומצד הפנימיות של המציאות שהכל אחד, ממילא לא יכול להיות שום אכזריות, אלא הכל שלום מוחלט. אבל שלום מוחלט שכזה שבו הכל אחד, הוא לא מאפשר את קיומו של העולם, שבו כל דבר שונה משאר הדברים, ושבו לא הכל אחד.



וכאשר האדם חי בגן עדן ובעולם שכולו טוב, אז הוא בעצם יודע לראות את האחדות שיש בכל דבר. כי מצד אחד האדם חי בעולם רגיל, שיש בו טוב ורע, ורחמים ואכזריות, ושלום ומלחמה כפשוטם של דברים. אבל מהצד השני, האדם גם יודע לראות את האחדות שיש בכל דבר ודבר. ואז ממילא האדם חווה את המציאות בצורה כזו, שבה אין שום אכזריות בעולם, רק הכל רחמים פשוטים והכל טוב אמיתי.



ונסכם את העניין ונאמר, כי בעולם אידיאלי אכן לא אמורה להיות אכזריות. אבל המשמעות האמיתית של זה היא, שבעולם אידיאלי, האדם יבין את הטוב שיש בכל דבר, וממילא הוא לא יראה את הדברים כאכזריים, אלא הוא יבין את המשמעות הטובה שיש גם בדברים שנחשבים לרעים.



ואחרית הימים הזו, היא תהליך שבסופו של דבר יתרחש בתוך כל אדם ואדם. כי השינוי בסופו של דבר חייב להיות פנימי. והאדם יכול להיות בגן עדן ממש, ולהרגיש שהוא נמצא בגיהנום. ולהפך, האדם יכול להיות במקום שנחשב עבור אחרים לגיהנום מבחינה חיצונית, אבל עבורו המקום הזה נחשב לגן עדן של ממש. כי בסופו של דבר, זה הכל בעיני המתבונן בלבד.



ובחזון אחרית הימים האמיתי, בו האדם יבין את השכל של המציאות, ויבין את הסיבה של כל דבר, ויבין מדוע כל דבר הוא כך ולא אחרת. ועל ידי זה שהאדם יבין את השכל של המציאות, על ידי זה האדם יאהב את המציאות באמת, ועל ידי זה הוא יחיה איתה בשלום אמיתי.

דברי רבינו יעקב עמדין זצוק"ל - היעב"ץ, על הר הגעש באיסלנד ■ וידאו ותמונות מדהימים

דברי רבינו יעקב עמדין זצוק"ל - היעב"ץ, על הר הגעש באיסלנד ■ וידאו ותמונות מדהימים


דברי רבינו היעב"ץ בספר מגדל עוז על הר הגעש באיסלנד, אם הוא פיתחו של גיהנם ■ וידאו ותמונות מדהימית מהתפרצות הר הגעש והעשן הענק שנהפך לענן על פני שטחים עצומים ■ מיוחד




Kosher Videos : video.yehudim.net

פרשת אחרי מות קדושים - הרב שמעון דהאן שליט''א

פרשת אחרי מות קדושים מהמקובל הרב הגאון הרב שמעון דהאן המכונה חוזה הצונאמי

התכנית לחיסול ישראל יוצאת לדרך

העצמאות שלך בסכנה...התוכנית לחיסול ישראל יוצאת לדרך!!!
חשיפה ראשונה של מה שהתקשורת העולמית מסתירה על הברית הגורלית של הוותיקן, הנצרות והאיסלם, העומדת לתפוס תאוצה עולמית, זו סכנה גדולה למדינה, אבל עדיין ניתן למנועה.
לפניך 10 דקות גורליות לחייך.
מה ערכת המגן שלך לסכנה הקרבה ובאה?
לפניך סרט בשני חלקים שמכיל את ערכת המגן שלך לקראת המלחמה האחרונה...
זכרו – מי שמוכן יותר מוגן!

ערב רב באחרית הימים - שיעור מרתק

אתם צפויים להיזדעזע עקב הדברים הקשים

הבירור הסופי

משל האגוז - הקליפות הקודמות להופעת אור הגאולה ברצוני להביא מעין צורת הסתכלות נוספת המאירה את הבירור של תקופתנו מזוית אחרת. היא מובאת במאמר שכתב הרב מאיר כהן שליט"א: "הופעת אור הגאולה היא כהופעתו של הפרי וכן אמר שלמה המלך: "אל גנת אגוז ירדתי", כי באגוז יש תחילה קליפה עבה ומרה כלענה, ואחריה קליפה ב' קשה מאד, ואחר כך יש קליפה אחרת שמפסיקה המאכל וגו'" ספר פרי עץ חיים – שער ר"ח חנוכה ופורים – פרק ו לומר, שממבנה האגוז למד שלמה המלך את דרכי ההנהגה האלוקית, היינו כהופעת הפרי שקודמת לו הופעת הגאולה, שהוא האור שיאיר את העולם בהכרה המוחלטת ש"אין עוד מלבדו", תקדם להופעתו הופעתן של הקליפות הבאות להסתיר אמת פשוטה זו ולהיות כביכול אלטרנטיבה אליה. מבחינה היסטורית הביטוי של הקליפות היו מלכויות שהביאו איתן תרבויות שהציבו כביכול אלטרנטיבה לתרבות ישראל עד שבעוצמתן וגדולתן היוו כביכול איום רוחני ותרבותי במה שנדמה היה לחלק מבני עמנו שהן אמת. לכל אורך ההיסטוריה היו מעמנו שטעו מחוסר דעת, ונהרו אחרי יופין החיצוני ופיתוין של אותן תרבויות, אך העם בכללותו ידע להבחין שבסופו של דבר מדובר בקליפה וממילא היה ליבם מלא צפיה וגעגועים להופעתו של אור הקודש בישראל. עובדה נוספת וחשובה מאד נלמדת ממשל האגוז והיא, שככל שמתקרבים לעצם הפרי, הופכת הקליפה להיות דקה יותר, ומשום כך, קשה יותר לבירור ולקילוף עד הקליפה האחרונה שהיא ממש דבוקה לפרי. בתהליך של התחיה הלאומית בארץ ישראל במאה השנים האחרונות, אנו פוגשים את שורשן של הקליפות כעומדות נגד מהלך הופעתן של ישראל בעולם:




הראשונה היא קליפת עמלק בדמות גרמניה הנאצית בהפעלתה כמכונה הכחדה משומנת. קליפה זו מופיעה בעולם תמיד בשלהי הגלות ולפני הגאולה. כך אנו מוצאים אותה ביציאת מצרים, פרשת בשלח, אח"כ בסוף גלות בבל בהמן הרשע, וכן בסוף גלות אדום כאמור בגרמניה הנאצית. השניה אחריה היא קליפת עשו, "הוא עשו הוא אדום" ונתלבשה בתרבות רומי ובדת הנצרות, ובדורנו בתרבות המערב שהיא תולדתה של הנצרות. קליפה זו התגלתה בתחיה הלאומית בארצנו בלבוש המנדט של האמפריה הבריטית בארץ ישראל, נציגת המערב, שעשתה כל אשר לאל ידה לעכב את התבססות ישראל בארצו כיום היא מתלבשת בארה"ב ובאיחוד הארופי השלישית היא קליפת ישמעאל המופיעה באיסלם ובמה שנקרא באופן שקרי "העם הפלסטינאי" ייסודה של "מדינה פלסטינית" הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל לאחר שנשיג את כל זכויותינו בפלסטין, אסור שיידחה, אף לרגע אחד, את האיחוד מחדש של ירדן ופלסטין" מאבקם של שלוש הבחינות האלו כנגד ישראל, היה גלוי וברור כך שהאומה הישראלית הבינה לכל עומק שדרותיה מלבד מיעוט זניח כי מצויה היא במלחמה על עצם הופעתה כמלכות, שינסה מותניה ונלחמה על חייה ועל המשך גילוי אור התחיה בהיסטוריה בעוז וגבורה קדושה. המאבק בבריטים היה קל יחסית, זיקתם לארץ כנציגיו של "עשו", היתה רק ככובש קולוניאלי ללא זיקה רוחנית מהותית לארץ, משום כך די היה באידיאולוגיה של "הציונות ההרצליאנית" שנתבססה רק על הרעיון הלאומי כשהוא מנותק לכאורה מהרעיון האלוקי – למגר אותם מן הארץ כל זאת במימד הגשמי, לעומת זאת המאבק בהשפעותיה הרוחניות ההרסניות של התרבות המערבית הוא הרבה יותר קשה המאבק השני בו עמדה האומה, היה מול הערבים ישמעאל כאשר אחר מלחמת ששת הימים הרימה הציונות החילונית ידיים מחוסר חוסן אידיאולוגי. הציונות החילונית עמדה חסרת אונים וחסרת שידרה אל מול הערבים שבאו כבר מתוך זיקה היסטורית לאדמת הקודש, ויותר מכך מתוך זיקה רוחנית מהותית מעצם היותם נימולים כדברי הזוהר הקדוש חלק ב' לב: הדברים הגיעו לכדי התרפסות, הצטדקות ורגשות אשם של חלק מהעם ביחס לטענות הערבים. כנגדם הופיעה תנועה חדשה ישנה שהיא המשכה הטבעי של הצינות החילונית, הציונות התורנית לאומית, היונקת את כל הלגיטימציה שלה מהרעיון האלוקי המופיע בתורה, תנועה שדברה באותה שפה ובאותו נימוק ו"בגובה העיניים" עם הערבים החיים בארץ, היינו זיקה אלוקית ומהותית, מתוך ביטחון עצמי לאומי וחוסן רוחני מוסרי. היה נראה כי הנצחון כבר מובטח, ההתיישבות ביש"ע משגשגת, כוחם של המחבלים הערביים נחלש אחר שגורשו לתוניס, הימין חזק ומבוסס בשלטון, והגאולה הינה עומדת לפתחנו. או אז הופיעה לפתע, ממקום בלתי צפוי, הקליפה הקשה ביותר לזיהוי כאויב מכיוון שהיא מופיעה מתוכנו ומדברת כביכול כמייצגת את טובתו של העם היהודי הקליפה הרביעית. משום דקותה ודבקותה בפרי, קשה להפנים כי צוררת היא. קליפה זו נקראת "קליפת הערב רב" התחזקותה של קליפה זו, שהרי היא חייבת להתחזק לקראת הבירור הסופי

גאולת עם ישראל על פי הקבלה - הרב יצחק בצרי

גאולת עם ישראל על פי הקבלה - הרב יצחק בצרי